וידויים

וואו! זה הסרט הכי מטלטל שראיתי לאחרונה ואחד מהקשים אי פעם. הוא מזכיר לי את "רקוויאם לחלום" האמריקאי באפלוליות, הנוקבות והקיצוניות הרגשית. בדר"כ אני לא מבינה סרטים שמדברים על מוות ורצח ולא נמשכת אליהם. יש לי גם ביקורת גדולה על הרציחות התכופות בסרטים ובמיוחד בסרטים וסדרות מהמזרח. ובכל זאת, הסרט הזה, אפילו שלא רציתי לראות אותו – פתח לי את היכולת להבין (ולא לקבל!) את קור הרוח שיכול לגרום למישהו לרצוח.
כאשר העולם שלו קר וחסר כל ואין לו שום רגש והוא אפילו אומר "אף אחד לא לימד אותי שאסור לרצוח".
אולי בשביל היפנים זו ביקורת על עולמם השיטחי של בני הנוער, אבל בשבילי זו גם צעקה מבני הנוער כלפי המבוגרים על העולם הקר שהם חיים בו. תודה למתרגמת על הבחירה הטובה!